IMG_9280.JPG

פודקסט

הפודקסט לקהילת האורבניסטים והאורבניסטיות בישראל

7 || ערים וחינוך, ערים ורווחה

 

ערים הן שדה מחקר מעולה, עשיר מאוד בנתונים. בעוד שמחקר ברמה של מדינות מתברר לא פעם כמוגבל או חסר, מסד נתונים על רשויות מקומיות יכול להתגלות כמכרה זהב לחוקרים. אני ערכתי שני מחקרים על תקציבים של ערים בישראל, ובחודשים האחרונים הוזמנתי להציג את הממצאים שלי בכמה כנסים. המחקר הראשון עוסק בתקציבי החינוך המקומיים, והשורה התחתונה שלו היא שרשויות מקומיות מסוימות זורקות כסף על חינוך מבלי לראות תוצאות בעוד שברשויות מקומיות אחרות היה פוטנציאל רב יותר לשימוש בכסף הזה. המחקר השני עוסק בתקציבי הרווחה המקומיים, והשורה התחתונה שלו היא שרשויות מקומיות שיש בהן יותר ביקוש לשירותי רווחה ויותר אוטונומיה בהקצאת התקציב המקומי, ישקיעו שיעור גבוה יותר מתקציב הרשות המקומית ברווחה. האזנה נעימה!

 

> על ועידת עכו לעירוניות

> Cities and Welfare

> Cities and Education

 

טקסט מלא

את הפרק הקודם סיימתי במושב על כלכלה אורבנית שהתקיים בכנס עכו לעירוניות בחודש שעבר. השתתפתי במושב הזה לצד אורבניסטים נוספים שהציגו מעשייתם. אני דיברתי על שני מחקרים שלי שעוסקים בתקציבים של ערים בישראל, האחד בתחום החינוך והשני בתחום הרווחה. את המחקרים הללו הוזמנתי להציג בכנס על חוסן עירוני בהונג קונג בנובמבר 2017, בכנס עכו בדצמבר 2017, וכן בכנס השנתי של SPSA - Southern Political Science Association בניו אורלינס שמתקיים בימים אלה בתחילת 2018, אם כי נאלצתי לוותר על הכנס האחרון. אין דבר; זה היה כבוד עצום עבורי שבכלל גילו עניין במחקרים שלי.

בהקשר הרחב של כלכלה אורבנית, אני התמקדתי בחלק שעוסק בתקציבים של רשויות מקומיות. חוקרים מהתחום של מדע המדינה, מדיניות ציבורית, כלכלה פוליטית ועוד עוסקים במחקריהם בעיקר במדינות. אלא שמחקר ברמה של מדינות מתברר לא פעם כמוגבל או חסר. יש בסך הכל פחות מ-200 מאתיים מדינות על פני הגלובוס, ומסד נתונים עולמי הוא לרוב לא אחיד ברמתו עבור כל מדינה. לעומת זאת, מסד נתונים על רשויות מקומיות מתברר כמכרה זהב לחוקרים - מלא נתונים על מאות מקרים, שהם ברי השוואה כי הם נאספים על ידי גופים רשמיים (בישראל אלו משרד הפנים והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה). לכן, רשויות מקומיות הן שדה מחקר מעולה, ותקציבים מקומיים הם אפילו עוד יותר מעניינים, כי אפשר לחקור עיר מסוימת לאורך זמן. וכשלוקחים כמה ערים על פני כמה שנים - וזה נקרא ניתוח נתוני פאנל - אפשר להגיע לניתוחים מאוד מעניינים.

כדי לא להשאיר אתכם במתח, אני אספר לכם כבר עכשיו מה השורה התחתונה של המחקרים שלי. מהמחקר הראשון, שעוסק בתקציבי חינוך מקומיים, עולה כי רשויות מקומיות מסוימות זורקות כסף על חינוך מבלי לראות תוצאות בעוד שברשויות מקומיות אחרות היה פוטנציאל רב יותר לשימוש בכסף הזה. מהמחקר השני, שעוסק בתקציבי הרווחה המקומיים, עולה כי רשויות מקומיות שיש בהן יותר ביקוש לשירותי רווחה ויותר אוטונומיה בהקצאת התקציב המקומי, ישקיעו שיעור גבוה יותר מתקציב הרשות המקומית ברווחה. מהמחקרים הללו אפשר לחלץ מסקנות והמלצות גם לנבחרי הציבור ועובדי הציבור ברשויות המקומיות, גם למשרדי הממשלה, וגם לכל אחד מאיתנו כתושבים.

בואו נתחיל במחקר הראשון, שעוסק בחינוך. רציתי לבדוק מה ההשפעה של ההוצאות על חינוך ברשויות המקומיות. נקודת הפתיחה למחקר הזה הייתה בספטמבר 2015, אז ניר ברקת, ראש עיריית ירושלים, תמך בתוכנית של משרד האוצר לתיקצוב דיפרנציאלי בחינוך. ירושלים אולי נישאת על כל פה, וגם נשיא ארצות הברית הכיר בה כבירת ישראל לאחרונה, במה שנתפש בעיני רבים כהצהרת בלפור מודרנית, אך בירתנו הנצחית היא עיר ענייה מאוד, ולא פלא שברקת תומך בתיקצוב דיפרנציאלי בחינוך, שפירושו - רשויות מקומיות עניות יותר יקבלו תקציבים גדולים יותר מהממשלה, בעוד שרשויות מקומיות עשירות יותר יקבלו תקציבים נמוכים יותר. ראש עיריית תל אביב רון חולדאי האשים את ברקת שהוא נאבק ברשויות אחרות בעוד שהוא צריך להיאבק יחד איתן מול הממשלה, כדי שכל תקציבי החינוך יעלו.

מנקודת המבט של יחסי השלטון המרכזי והשלטון המקומי, השירותים שרשויות מקומיות מספקות לתושבים מתחלקים לשניים - שירותים ממלכתיים ושירותים מקומיים. השירותים הממלכתיים, כמו חינוך ורווחה, הם שירותים שהרשויות המקומיות צריכות לספק, אך הממשלה צריכה לספק עבורם. לעומת זאת, שירותים מקומיים כמו תברואה או תכנון ובנייה מסופקים וממומנים על ידי הרשויות המקומיות. זו חלוקת העבודה בישראל. מחקרים הראו בשנים האחרונות שרשויות מקומיות מבוססות כלכלית יכולות להשקיע, ואכן משקיעות יותר בחינוך. כלומר, הן מוסיפות כספים ממקורות עצמיים לתקציבי החינוך שמתקבלים מהממשלה. הרשויות שלא יכולות להרשות לעצמן את זה נשארות עם תקציבי חינוך נמוכים יותר. זה קצת דומה לחברות בקופת חולים - מי שלא יכול להרשות לעצמו את שירותי הבריאות הנוספים, או הביטוח המשלים, נשאר עם הכיסוי הכי בסיסי. השאלה היא האם זה צודק.

בואו נחשוב רגע ברמה התיאורטית. ברור שיש הבדלים בהוצאות על חינוך בין רשויות מקומיות, כפי שתמיד היו ותמיד יהיו, כפי שישנם הבדלים בין אנשים עשירים ואנשים עניים, כפי שתמיד היו ותמיד יהיו. מה שמעניין אותי הוא האם יש לכך השפעה, כלומר, האם הציונים של התלמידים עולים בהתאם להשקעה הנוספת בחינוך. כדי לברר זאת, עלינו להציב את ההישגים של התלמידים בתור משתנה תלוי ואת ההוצאה על חינוך בתור המשתנה הבלתי תלוי. מה הקשר בין הוצאה על חינוך לבין הישגי התלמידים? יש שלוש אפשרויות. אפשרות ראשונה היא שיכול להיות שאין קשר בכלל. יכול להיות שבתי הספר לא באמת משפיעים על כלום, ובעצם שיפור בהישגי התלמידים תלוי רק בתלמיד עצמו או ברמת העושר של הוריו, שיכולים או לא יכולים להעסיק עבורו מורים פרטיים. אפשרות שנייה היא שיכול להיות שהקשר הוא חיובי, שהשקעה בחינוך מובילה לשיפור בתוצאות של מערכת החינוך. האמת, שזה נשמע יותר הגיוני. עוד כסף לבתי ספר, באופן אינטואיטיבי נראה שזה יכול לסייע לשפר את הישגי התלמידים. אבל שימו לב - למרות ששתי האפשרויות הללו מאוד שונות זו מזו, שתיהן לא מצדיקות תיקצוב דיפרנציאלי. במקרה הראשון אין הצדקה כי כסף הוא בכלל לא פקטור, אז לשם מה להזיז כסף מפה לשם, זה ממילא מיותר. במקרה השני אין הצדקה כי כסף מאוד משנה, וגם השקל האחרון שמושקע במערכת החינוך הכי עשירה עדיין מייצר תלמידים עוד יותר חכמים. יכול להיות שהשקעה של מיליון ש"ח בתלמיד בשנה תייצר את האלברט איינשטיין הבא. אז עדיף שלפחות ברשות עשירה אחת יצמח אותו איינשטיין, ולא לקחת אפילו שקל מתקציבה לטובת איזשהו שוויון ברמת ההשקעה בחינוך. יש רק אפשרות אחת שיכולה להצדיק תיקצוב דיפרנציאלי, וזו האפשרות השלישית - שהכסף שמשקיעים בחינוך משפר את הישגי התלמידים אבל רק עד רמה מסוימת. כלומר, החל ברמה מסוימת של השקעה כבר לא רואים תוצאות טובות יותר, ואפשר לומר שזה כסף שהולך לפח.

לקחתי את הנתונים מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, והם מתייחסים ל-75 ערים בישראל בין 2010 ל-2014. זאת אומרת, 75 ערים כפול 5 שנים, שזה 375 תצפיות - זה שדה מחקר מאוד גדול, דבר שמוסיף לאמינות המחקר. מבחינת המדדים שעשיתי בהם שימוש, אני רוצה להבהיר מה אני כן מתייחס אליו ומה אני לא מתייחס אליו. אם אנחנו מסתכלים על בתי ספר, אז כמו כל מערכת, יש להם תשומות, תפוקות ותוצאות. התשומות הן כסף - ההוצאה המצטברת לחינוך, שאפשר גם לחלק אותה להוצאה הממשלית, ההוצאה העירונית ותשלומי הורים. התפוקות של בית הספר הן שעות לימוד, מתקנים, הסעות לתלמידים וכו' - זה בעצם הכסף שמתורגם לשירותים ומוצרים. אבל מה שמעניין אותי הוא מה שנובע מזה שהמערכת הזו פועלת, כלומר, התוצאות שלה. את התוצאות הללו אנחנו יכולים למדוד בציוני המבחנים של תלמידים, בזכאות לבגרות, כמה תלמידים הלכו אחר כך להשכלה גבוהה או מה אחוז הנשירה מבית הספר. אני מדלג במחקר הזה על השלב של התפוקות. זה יכול להיות מחקר המשך מעניין, לראות האם כסף יכול לקנות הרבה יותר שעות לימוד, או מה ההשפעה של מספר שעות הלימוד על תוצאות התלמידים. אני מדלג על זה, משום שאני לא פותח את הקופסא השחורה של תקציב החינוך המקומי, ובודק בעצם רק את התשומות ורק את התוצאות. למעשה, אני בודק רק חלק מהתשומות - תקציב החינוך המקומי; ורק חלק מהתוצאות - אחוז הזכאות לתעודת בגרות.

מחקרים קודמים הצביעו על כך שההשקעה המוניציפלית בחינוך מפרה את ההשקעה השוויונית פחות או יותר של משרד החינוך. זה גם מה שאני מצאתי במחקר שלי. ההוצאה על חינוך בתקציב המקומי היא בממוצע 10,000 ש"ח לתלמיד לשנה. אם מחלקים את הכסף הזה למקורותיו, רוב התקציב הוא ממשרד החינוך - כ-6,000 ש"ח. עוד כ-3,000 ש"ח מגיעים מהרשות המקומית, ועוד 1,000 ש"ח מתשלומי הורים ומעמותות שונות. אלה הממוצעים, אבל השונות מאוד גדולה - בייחוד בחלק של הרשות המקומית. עכשיו השאלה היא כיצד הכסף הזה משפיע על הישגי התלמידים. כשבוחנים את אחוז הזכאות לבגרות, זה המשתנה התלוי שלנו, מגלים שהוא אכן גדל יחד עם ההשקעה המקומית בחינוך. כששמים את זה על גרף, רואים את הקשר בין ההשקעה הכוללת בחינוך לבין אחוזי הבגרות. הקשר הזה חיובי וחזק, אבל הוא מתחיל להיחלש בסביבות 10,000 ש"ח פר תלמיד ומתיישר לחלוטין ב-15,000 ש"ח פר תלמיד. דמיינו את הגרף הזה - הוא מתחיל מראשית הצירים ועולים בצורה ברורה ועקבית עד לנקודה שבה הוא מתיישר ולקראת הסוף אפילו קצת נופל. זו צורת הקשר השלישית שהזכרנו קודם, זו הצורה שמצדיקה את התיקצוב הדיפרנציאלי. אילולא היינו מוצאים קשר, היינו יכולים לומר שהכסף שהרשויות המקומיות העשירות מוסיפות לחינוך ממילא לא משנה כלום. אילו היינו מוצאים קשר חיובי חזק בכל רמת השקעה, לא הייתה הצדקה לקחת כסף שמשפר את אחוז הזכאות לבגרות ברשות מקומית אחת ולהעביר אותו לרשות מקומית אחרת. אפשר גם לחלק את ההשקעה בחינוך לפי המקורות השונים - ההשקעה הממשלתית, ההשקעה המקומית ותשלומי ההורים - ולגלות עוד כמה ממצאים מעניינים.

הממצאים של המחקר הזה צריכים לעניין פוליטיקאים מקומיים. הם יכולים למדוד את התוצאות של מערכת החינוך המקומית ואת ההשפעה של ההשקעה בחינוך על הישגי התלמידים. הורים צריכים לשים לב שהם לא מאפשרים לפוליטיקאים המקומיים להתרברב בהשקעה גבוהה בבתי הספר, משום שייתכן שהם סתם זורקים כסף לפח שהיה יכול לשמש למטרות אחרות באותה רשות מקומית. אפשר גם לומר שמצאנו הצדקה מסוימת לתיקצוב דיפרנציאלי - מסקנה שיכולה לעניין את מקבלי ההחלטות ברמה הארצית, שיחליטו אם ללכת בדרכו של ניר ברקת ולהעביר יותר תקציבי חינוך לרשויות מקומיות חלשות ופחות תקציבי חינוך לרשויות מקומיות חזקות.

המחקר השני שלי עוסק בתקציבי הרווחה של ערים בישראל. כדי להציג אותו, בואו נתחיל מהתיאוריה, ואחר כך נראה מה המספרים אומרים. כל עירייה היא גם ספק של שירותים, ובמובן זה התושבים הם גם לקוחות של העירייה. האמת היא שיותר קל לחשוב על זה ככה - כל עיר היא בעצם מוצר, והתושבים בוחרים מבין המוצרים שמוצעים להם. הבחירה בעיר מגורים היא גם בחירה במוצר שהכי מתאים לצרכים שלך. אם מניחים שיש תחרות חופשית בין ערים על ליבו של התושב, וכל עיר מחליטה בעצמה איך לחלק את עוגת התקציב שלה, אנחנו נראה ערים שונות שבהם מתקבצים אנשים דומים. מדוע? אנשים עם סדר עדיפויות דומה יעדיפו לגור באותו מקום. למשל, משפחות שמעדיפות השקעה גבוהה בחינוך יעדיפו לגור בעיר שמשקיעה יותר בבתי הספר. לעומת זאת, קשישים יעדיפו לגור בעיר שמתקצבת את שירותי גיל הזהב בצורה יותר משמעותית. כך גם צעירים יעדיפו עיר שמשקיעה במתחמי בילוי. כל אחד יכול למצוא את העיר המתאימה ביותר להעדפותיו.

עיקרון חשוב נוסף הוא שצריך לשלם על מה שמקבלים. מה זאת אומרת? יכול להיות שתעדיפו לקבל מעט שירותים מהרשות המקומית, ולכן תגורו בעיר שבה המס המקומי נמוך יותר. לחלופין, יכול להיות שתעדיפו לקבל יותר שירותים מהרשות המקומית, ולכן תגורו בעיר שבה המס המקומי (אצלנו קוראים לזה ארנונה) גבוה יותר - המס המקומי חייב להיות גבוה יותר בעיר שצריכה לממן יותר שירותים. עד כאן אין שום בעיה. התחרות בין הערים נשמרת - גם במנעד השירותים שמסופקים לתושבים, וגם ברמת המיסוי המקומי שגובים מהם. כל אחד יכול לעשות את הבחירה שלו.

המודל הזה של תחרות בין ערים נוסח על ידי כלכלן בשם צ'ארלס טיבו, במאמר פורץ דרך שפרסם בשנות ה-50'. המודל של טיבו הפך לאבן דרך בחקר השלטון המקומי בראי הכלכלה האורבנית. אנחנו יכולים להבין את רמת ההשקעה בבתי ספר, בסלילת כבישים, בפינוי אשפה, ובאירועי חוצות - הכל לפי התחרות שבין רשויות מקומיות. כל רשות מקומית רוצה למשוך תושבים שיכולים לממן את השירותים שהרשות מספקת להם. אבל מבין כל השירותים שהשלטון המקומי אחראי לספק יש אחד שהוא בעייתי - שירותי רווחה.

למה רווחה? משום שהנהנים משירותי רווחה אינם אלו שמשלמים עליהם. כן אפשר לקשר, ולו באופן תיאורטי, בין תושבים שמשלמים ארנונה לבין השירותים שהם מקבלים. אבל הנזקקים לשירותי רווחה לא מסוגלים לעמוד בתשלומים לרשויות. בהנחה שיש תחרות חופשית בין ערים על ליבו של התושב, למה להשקיע ברווחה?

המודל של טיבו לא נותן לנו תשובה. על פי המודל, אין סיבה נראית לעין להשקיע ברווחה. עיר שתשקיע ברווחה תביא לירידה באיכות השירותים האחרים שהיא מספקת, ולכן התושבים האמידים יעדיפו לעזוב לעיר אחרת. אף יותר מכך - עיר שתשקיע ברווחה תמשוך אליה תושבים עניים, שיפגעו עוד יותר בבסיס המס המקומי. ההגירה של התושבים היא למעשה תהליך מעגלי, שבו עניים עוברים לעיר מסוימת ועשירים עוברים הלאה לעיר אחרת, ואחר כך העניים עוברים אל העיר שהעשירים עברו אליה, ואז שוב העשירים ממשיכים לעיר הבאה, וכן הלאה. התופעה הזו נקראת "מרדף העניים אחרי העשירים" או The poor chasing the rich, וזו המסקנה הנובעת מהמודל של טיבו, ממודל התחרות בין הרשויות המקומיות.

הדבר היחיד שיכול לעצור את התופעה הזו, הדבר היחיד שיכול לאפשר מתן שירותי רווחה על ידי השלטון המקומי הוא כפייה מלמעלה. כלומר, השלטון המרכזי צריך להכתיב לשלטון המקומי את רמת שירותי הרווחה שהוא נדרש לספק, אחרת אנחנו מסתכנים בכניסה ל"מרדף של העניים אחרי העשירים". זו המסקנה המתבקשת, ויש לה משמעות בעיצוב היחסים שבין השלטון המקומי לשלטון המרכזי, ובמידת החופש של הרשויות המקומיות לקבל החלטות באופן עצמאי.

חמוש במאגר המידע של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה יצאתי לבדוק אם יש דברים בגו. בישראל יש ערים שיכולות להקצות הרבה מהכספים שלהן כראות עיניהן. האם הן יבחרו להשקיע אותו ברווחה, בניגוד לתיאוריה, או שמא ישקיעו אותו בחינוך, בתברואה, בפיקוח על הבנייה או בכל דבר אחר שאינו רווחה, וזאת בהתאם למודל התיאורטי?

כדי לענות על השאלה, יצרתי משוואה סטטיסטית ובה שני משתנים בלתי תלויים - מידת האוטונומיה של הרשות המקומית ומידת הביקוש לשירותי רווחה. עיר היא אוטונומית יותר, ככל ששיעור גבוה יותר מהתקציב העירוני נתון לשיקול דעתה. עיר היא פחות אוטונומית, ככל שיש יותר כספים בתקציבה שמוקצים מראש למטרה מסוימת, והיא לא יכולה להקצות אותם על פי שיקול דעתה. המשתנה השני, שהוא הביקוש לשירותי רווחה, נמדד לפי שיעור המשתכרים עד משכורת מינימום מבין תושבי העיר. ככל ששיעור זה גבוה יותר כך ניתן להניח שהאוכלוסייה ענייה יותר ולכן זקוקה יותר לשירותי רווחה. ככל ששיעור המשתכרים עד משכורת מינימום נמוך יותר, ניתן לומר שבעיר יש פחות ביקוש לשירותי רווחה.

המשתנה התלוי הוא שיעור ההשקעה בשירותי רווחה. אם חושבים על התקציב העירוני בתור עוגה, שכל חתיכה ממנה הולכת לענף אחר - חתיכה אחת לחינוך, חתיכה שנייה לתברואה וכו' - אנחנו רוצים לברר מה גודל החתיכה שמוקצית לרווחה. התוצאות היו מעניינות מאוד.

מה מצאתי? ככל שעיר אוטונומית יותר בקביעת התקציב, החלק של הוצאות הרווחה בתקציב העירוני קטן יותר, באופן שתואם את התיאוריה. ככל שבעיר יש יותר ביקוש לשירותי רווחה, החלק של הוצאות הרווחה בתקציב העירוני גם כן קטן יותר. הסיבה לכך היא שהימצאותם של יותר תושבים נזקקים פוגעת בבסיס המס המקומי, ולכן יש פחות כסף להקצות לשירותי רווחה. גם כאן אין חריגה מהמודל התיאורטי. אבל - שימו לב - עיר שהיא גם אוטונומית יותר וגם יש בה יותר ביקוש לשירותי רווחה, הנתח של שירותי הרווחה בתקציב העירוני יהיה גדול יותר.

הממצא הזה הוא חשוב מאוד משתי סיבות. הסיבה הראשונה היא שהמודל של טיבו, שהוא המודל התיאורטי שלפיו אנחנו הולכים בחקר השלטון המקומי והכלכלה האורבנית, מורכב יותר משחשבנו. התחרות בין רשויות מקומיות לאו דווקא מובילה למצב של השקעת חסר ברווחה או לתופעה של "מרדף העניים אחרי העשירים". הסיבה השנייה היא שהשלטון המקומי מתברר כספק הוגן של שירותי רווחה. רשויות מקומיות שהיו יכולות להפעיל שיקול דעת נרחב יותר בקביעת התקציב המקומי, במובן זה שהיו להן יותר כספים להקצות, השקיעו יותר ברווחה כשהיה לכך ביקוש.

מה הסיבה לכך? יכול להיות שערים קשובות לתושבים שלהן - אפילו לתושבים הפחות אמידים - אפילו יותר משחשבנו. יכול להיות שערים מעדיפות להשקיע ברווחה מסיבות לא רציונליות, כלומר, בהקצאת המשאבים של הרשות המקומית מקבלי ההחלטות מתגלים כטובי לב. זה הסבר נחמד, אבל אם אנחנו רוצים להיצמד לסיבות רציונליות, אפשר לומר שהתועלת שצומחת מהשקעה ברווחה רלוונטית גם לתושבים שכן יכולים לשלם את המס המקומי. כלומר, השקעה בשירותי רווחה מועילה גם למי שאינו צורך את שירותי הרווחה באופן ישיר. למשל, השקעה ברווחה מרחיקה את חסרי הבית מהרחוב, וכך בעלי הדירות שומרים על ערך הנדל"ן שברשותם. זו יכולה להיות סיבה רציונלית, אם כי צינית למדי, להשקעה של ערים ברווחה. ההסבר הזה גם מתיישב עם המודל התיאורטי.

אלו היו המחקרים שלי עד כה על ערים בישראל. שמחתי על ההזדמנות להציג אותם לאחרונה בוועידת עכו לעירוניות, ובהערות לפרק תמצאו לינק לכתבה שמסכמת את הוועידה (לשמחתי, יש שם גם תמונה שלי, מציג למשתתפי הוועידה את המחקרים שלי). בהערות תמצאו גם את הלינקים לשני המחקרים שסיפרתי עליהם. פרסמתי אותם באתר שלי, באנגלית אמנם, ואני מקווה שהמסקנות שעולות מהם ימשיכו לחלחל, בישראל ובכלל. השורה התחתונה היא שמחקר של תקציבי רשויות מקומיות הוא יקר ערך, ואפשר לחלץ ממנו הרבה מידע. המוטו שלי הוא המשפט שמיוחס לראש העיר ניו יורק לשעבר, מייקל בלומברג: "In God we trust; everyone else - bring data"; "באל נשים מבטחנו; כל השאר - תביאו נתונים".

בפרק הבא אני אחזור לסוגיה שהעסיקה אותנו בפרקים קודמים - הקצאת המשאבים ברמה העירונית, ובאופן ספציפי הקצאת המשאבים הלא הוגנת, שנותנת עדיפות למכוניות על פני כל אמצעי התחבורה האחרים. ניכנס לעומק הוויכוח בינינו האורבניסטים על הדרך שבה נוכל להיחלץ מהמלכודת. עד לפעם הבאה!

Tomer CheloucheComment